Sunday, March 30, 2014

ישוב שיטת רש"י בענין פעמונים מקושיית הרמב"ן

הרמב"ן תצוה כח:לא מקשה על רש"י וז"ל: "ולא ידעתי גם כן למה עשה הרב הפעמונים לעצמם, פעמון בין שני רימונים, כי אם כן לא היו הרימונים משמשין כלום, ואם לנוי, למה היו עשויים כרימונים חלולים, יעשם כמין תפוחי זהב? ועוד, שהיה צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים, ואם יעשה בהם טבעות לתלות בהן? אבל הם בתוכם ממש, כי הרימונים חלולים ועשויים כמין רימונים קטנים שלא פתחו פיהם, והפעמונים טמונים בהם ונראים מתוכם" עכ"ל.

ואפשר יש לבאר ע"פ המבואר בערכין טז ע"א על תפקידם של הפעמונים שהם לכפר על העוון הנעשה מחוץ לכותלי המשכן לכפר על לשון הרע ובלשונם (אבל הרשב"ם והרמב"ן מביאים ביאורים אחרים). 

וידוע דברי חז"ל ברכות נז,א שגם ריקנים שבכך מלאים מצוות כרמון[1], וכאן מביאים כפרה גם לרשעים, ואפשר שלזה רומז הרמון לדעת רש"י, ויל"ע.




[1] ראה גם מלבים על שיר השירים ד:ג ומובא בס' השיחות תשנב בשיחה לטו בשבט הערה 70 שי"א שיש רמ"ח גרעינים.

Sunday, January 26, 2014

פרשת בראשית

א, א

ברש"י ד"ה בראשית כתב וז"ל: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" עכ"ל.

ויש לבאר דברי רש"י ע"ד הדרוש ובעבודת ה' ובהקדם:

פעם אחת שלח רבנו הזקן הגאון החסיד וכו' ר' אייזיק מהאמיל אל ר' מאיר מפרעמישלאן, וכשבא לשם ראה שבא לר' מאיר שני אנשים לקבל הסכמות על ספריהם א' הי' ספר של חידושי תורה וא' הי' על סיפורים, והלך ר' מאיר בהתבננות ארוכה מי לקבל תחילה, ולבסוף קיבל בעל הסיפורים קודם, וביאור שלימד זאת ממה שהתורה מתחילה מספר אודות סיפורים ואח"כ אודות מצוות התורה – ספר בראשית ואח"כ שמות ויקרא וכו'.

ויש לבאר שזה הי' ג"כ קושיית רש"י שלכ' צריכים תחילה לקבל החידושי תורה, תחילה לדון על המצוות "החדש הזה לכם" – המצווה ראשונה, ואח"כ יוכל לדבר על השיחת חולין של ת"ח.

וע"ז עונה רש"י שלא, צריכים הסיפורי צדיקים קודם – צריך להיות מזוכך לקבל דברי התורה, ואף שלעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה[2], זהו מי שכבר עוסק בתורה, אבל מי שאינו עוסק בתורה צריך תחילה להזדכך ע"י סיפורים.

וזהו מענה להאומות שהם הנפש הבהמית[3] והיצה"ר[4] שהם רוצים ליטול את הגוף, אבל לא יצליחו כי הקב"ה נותן כח להיצר טוב לנצח כמבואר בתניא[5].



[2]  פסחים נ,ב.
[3]  ראה בזה בארוכה בד"ה וישלח יהושע בס' המאמרים מלוקט ב' (ברוקלין, תשנ"א) ע' שיא, שהז' מדות רעות הם נגד הז' עממין, עיי"ש.
[4]  ראה תו"א מקץ לח, ב בהחילוק ביניהם.
[5]  פי"ג יח, ב וז"ל: "והלכה כדברי המכריע הוא הקב"ה העוזרו להיצר טוב וכו'" עכ"ל.

Sunday, January 19, 2014

ג' ביאורים על הטעם שיתרו בא והתגייר


יתרו
יח, א
וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים.

ג' ביאורים על הטעם שיתרו בא והתגייר, יסוד לכל ביאורים אלו
והמכליתא מביא ג' שיטות על הטעם שיתרו בא.  טעם הראשונה הוא מרבי יהושע, והוא מבאר שמלחמת עמלק היתה הסיבה לזה שיתרו בא.  טעם שני' מביא רבי אלעזר [המודעי] שבא מצד מתן תורה.  וטעם שלישית אומר רבי אליעזר שהי' מצד ששמע אודות קריאת ים סוף.

ומפשטות לשון המכליתא ברור שהיסוד לג' שיטות אלו[1] הוא לבאר לשון הכתוב "וישמע".  ז.א. שאה"נ שהי' כמה ניסים שעשה הקב"ה עם ישראל, אבל לא כולם נשמעו ליתרו.  אבל שלשה ניסים אלו 'שמע' יתרו.

טעם הראשון נקט 'מלחמת עמלק', כי אם יש מלחמה, ויש עם מלוחם וכובש, בודאי שדבר כזה נשמע למרחוק[2].   ורבי אלעזר מבאר ששמעו: "שבשעה שנתנה תורה לישראל, זעו כל מלכי האדמה בהיכלתם"[3].  ורבי אליעזר על טעמו השלישית מפרש: "שבשעה שנקרע ים סוף נשמע מסוף העולם ועד סופו".

שקו"ט בג' השיטות
מצד אחד טעמו של רבי יהושע הוי הטעם היותר פשוט[4], כי כולם שומעים על מלחמה, כי עם שהולך וכובש, זה הוי דבר דבר שנוגע להחיים של כל אומה, וא"כ דבר כזה מתפשט לכל.  אבל לאידך, הנס שהי' בהמלחמה אינו בדומה להנס של קרי"ס ומ"ת[5], כי במלחמה (אף אם ישנם ניסים) אינם גלוים – והם קשורים במדה מסויימת להנהגת הטבע, ולא כן בקרי"ס ומ"ת ששם היו ניסים נפלאים ששברו את כל כלי הטבע.

כד דייקת טעמו של רבי יהושע, שבא מצד מלח זה טעון ביאור שהרי סוף סוף ענין של מלחמה אין הכרח שהי' באופן נסי.  ואף שהי' נס גדול, אבל אין זה בערך לנס כמו קריאת ים סוף ומ"ת ששם הי' נפלאות גלוים לעין כל.

ואפשר שלכן ביאר רבי אלעזר ורבי אליעזר שהי' מצד מתן תורה וקריאת ים סוף, כי בנסים כאלו מובן יותר איך שיתרו נתפעל, עד שירד מ'גדלותו' שהי' כומר לע"ז, ובא בכל משפחתו אצל משה[6].


     


[1]  יש מבארים שרש"י סובר שאינם שיטות ..
וזה כ"כ פשוט, שרבי יהושע אינו מבאר דבריו, כמו רבי אלעזר ורבי אליעזר.  [2]
[3]  ורבי אלעזר ממשיך: "באותה שעה נתקבצו כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע, אמרו לו  בלעם, שמא המעשה הזה עושה לנו כשעשה לדור המבול . . אמר להם שוטים שהעולם כבר נשבע הקב"ה לנח שאינו מביא מבול . . אמרו לו, שמא מבול של מים אינו מביא, של אש מביא, אמר להם, אינו מביא לא לא מבול של אש, ולא של מים, אלא תורה נותן הקב"ה לעמו ולדידיו . . כיון ששמעו כולם מפיו הדבר הזה, ענו כולם ואמרו אחר כך ה' יברך את עמו בשלום, ופנו והלכו איש למקומו וכו'".
ויש להעיר מהמבואר ??? שהי' קריאת יס סוף בכל העולם.
[4]  כי אי"צ לבוא לביאורים שמ"ת "זעו כל מלכי באדמה", וגם אם זעו לכ' הי' זה רק מלכי האדמה ולא הכומרים, וא"כ איך שמע יתרו מזה.  וכן אי"צ לומר שקריאת ים סוף נשמע בכל העולם כולו. 
[5]  ראה שער היחוד והאמונה פ"ג
[6]  ראה בהמלבים אות א' ב'בהתורה והמצוה'

Thursday, April 5, 2012

Pesach - Lessons from a baby

The verses describe the leaving of Egypt as the “birth of the Jewish nation”[1].

This can be why we give so much attention to the ‘child’ during the Seder. Numerous steps are taken to catch the kids’ attention, to get them involved. Maybe we are the child.

We were children in terms of time and merits. Yes, it was the beginning of the life of the Jewish people, but we were also on a low spiritual level[2]. We grew through the 49 following days, until we were ‘mature’ enough to receive the Torah by Mount Sinai.

Possibly, this ‘child’ should not only be viewed in the negative, but has positive qualities we can learn from.

Egypt in Hebrew is “Mitzraim”. The word means boundaries. We are taught[3] that we must leave our “mitzraim” - our limitations. We can’t be satisfied with what we are doing. We need to do more even if it’s beyond our comfort zone. We have the ability to do more, because our soul has unlimited powers – it’s a part of G-d.

This is a lesson we can learn from the child. It has no boundaries. It thinks that its parents can do nine things at one time – NOW! The child has passion, expression and life! His opinions are clear; nothing gets in his way. He does all this and doesn’t get anyone upset because he’s cute.

Maybe we can learn from the child.


[1] Yechezkal Ch. 16
[2] Tanya Ch. 31
[3] Tanya Ch. 47

Monday, April 2, 2012

Parshas Tzav - Sacrifice of the mind


The mind runs wild.  Can one control his thoughts?  If there's an image that’s not to be seen, you can close your eyes.  One can just stick a finger in his ears if he doesn't want to hear something. If you want to blab out something stupid – bite your tongue.  The mind on the other hand is more difficult to manage [1].

The Zohar [2](and other commentaries[3])opine that there was a special sacrifice brought to atone for improper thoughts.  The name of the offering was- Olah. 
R' Bachya Ibn Pekudah - the Bechaya [4]makes some interesting comments regarding the Olah, he says: "the word "olah" is translated to mean exalted.  It surpasses all of the other sacrifices, for it atones for the mind's thoughts, (and the mind is the most important part of a person)...The sacrifice burned all night for it atones for sinful thoughts (that often occur at night)...”.
What can one do if a sinful thought arises?  Here are some suggestions:
1) "Thought is a garment and servant of the intellect and emotions.  Even when it is not serving the intellect or emotions, it continues to function, thinking and meditating. However, this activity is then not only devoid of content, but also open to depravement... It is explained that alien or evil thoughts are caused by "emptiness of the head."  For when the mind is occupied, the thought has something to serve, and there is no room for stupid and vain thoughts devoid of substance – Rebbe[5].
2) If the idol thoughts arise during prayer, looking at the words in the prayer book(instead of praying by heart), helps one focus, and diverts the mind from wandering - Rebbe[6].
3) In addition, adding more enthusiasm and passion to his words of prayer help 'burn' away disturbing thoughts - Rebbe Rayatz[7].
[1] See Mayone Shel Torah Tzav in the name of the Sichos Tzadikim. Cf. Tanya Lekutei Amarim Ch. 28, Igers HaTeshuvah Ch. 7
[2] Tzav 29b in the name of R’Chiya
[3] Medrash Tanchuma Tzav 6 and others
[4] First half of the eleventh century
[5] Hayom Yom 16 Cheshvan
[6] Igros Kodesh vol. 7 p. 362
[7] Sefer Hamamorim Kuntreisim vol. 1 p. 544



Sunday, February 26, 2012

Parshas Terumah - The quiet fire


The quiet fire

In addition to the animals and birds that were sacrificed in the temple, there where also incense offerings. They were each brought on different Altars (Mizbechos). One Altar was in the Azara – outer courtyard, the other was in the Kodesh – inner chamber. The Altar in the courtyard was for animals, birds and the like. The Altar in the Kodesh was used for incense offerings.

R’ Aba[1] is quoted in the Zohar[2] saying:

‘Just as there were Altars in the Temple, there are also Altars in man. They mirror each other[3]’.

Rabbi Yitzchok Arma (1400-1465) – the Baal Hakeido[4] takes this a step further. He says that the Alter of man is his heart[5].

The Alter Rebbe explains that the two Alters of the person represent two distinct levels within one’s heart[6].

“The inner Alter was made of gold – it symbolizes the ‘awesome love’ one can attain… The outer Alter [made of stone and earth] personifies a more elementary love of G-d”.

One can ask, if the outer Alter represents the lower level of love, why was the fire much larger then the fire on the inner Alter?

The Alter Rebbe explains:

“The calm fire is much deeper, the flaming fire denotes a lower level, its flames represent a struggle with the ‘beastly’ animalistic drives, attempting to burn it out - with a love for G-d”[7].

Bigger is not always better.

What does the small fire represent?

The Alter Rebbe explains[8]:

"After one has calmed his 'animal' he can then go deeper. He goes to works on connecting to G-d in a more meaningful way. This concept is represented by the incense offerings. Just as the smell of the incense open the depths of his mind, so too the ‘spiritual incense’ is offered when the Jew becomes divinely inspired to serve G-d with his innermost soul. This then inspires an even deeper level of relationship with G-d”[9].

The Alter Rebbe illustrates this with the following parable[10]:

"When a child is still distant from his father, he cries out "father, father" - yet, when he is close to his father and is being embraced by his father, he says nothing - it is quiet. This is similar to the Amida prayer where one stands quietly.





[1] There were a number of Tannaim that had the name Abba. One was Abba Shaul. He lived two generations after the destruction of the Temple. A second was Abba Shaul ben Batnit. He lived in the latter period of the second Temple. A third was Abba Yose ben Hanin also living before the Temple was destroyed. It is not clear whether any of these are the Abba mentioned in the Zohar.


[2] Tzav 30a-b.


[3] Rav Abba connects the inner Alter of man to his faith in G-d.


[4] He wrote a fascinating commentary on the Chumash titled ‘Akeidas Yitzchok’. In this sefer he connects every passage throughout the Chumash to the Akeidas Yitzchok – the binding of Issac to the Alter by his father Avraham.


This thought regarding the Alter in man’s heart is found in in Parshas Tzav of that sefer.


[5] The Talmud (Brochos 26b) says that the three daily prayers correspond to three of the daily offerings in the Temple. Rabbi Arma says that this would fit well with his idea - that the Alter of man is his heart – because ‘prayer without intent (heart) is almost worthless’. Cf. discussion on the comment of the Akida by the Rama – Rabbi Moshe Isserles (1520-1572) in Toras Haola section 1 Ch. 24.


[6] Lekutei Torah Hazinu 78d, he bases this concept on the Zohar, the Zohar only discusses two levels in the person – not directly connecting them to the two levels of ones heart.


[7] This idea is alluded to in the above-mentioned Zohar.


[8] Sefer Hamamorim 5564 pg. 67


[9] The Alter Rebbe is comparing ‘sacrifices’ to man’s service of G-d, (similar to the Talmud ibid that “prayer is in the place of the sacrifice”).


[10] Lekutei Torah ibid 79b-c

Friday, February 17, 2012

Parshas Mishpotim - Under New Managment

A close friend of mine is an addict. He had tried medication, therapy and much more. Nothing worked. He lost his family and his health. He almost lost his life—a number of times. He finally found recovery through a 12-step program. In his words, “I found G‑d. Since then, my life has never been better.”

In this week’s Torah portion we discuss the laws of a muad, an animal with an established track record of violence. This distinction is earned by having perpetrated a destructive act three consecutive times.

(Once an animal is an established muad, the owner has to pay the full price of the damage caused—as opposed to a tam, an ordinary animal, for which he must cover half of the loss.)

Once established as a muad, can an animal become tamed, or does it keep its muad status forever?

The answer is that even animals can “repent” and revert to tam status. The sages of the Talmud(1) offer a number of methods through which the animal’s slate can be wiped clean. One way is for it to be purchased by a new owner. When “under new management,” we once again assume that it is tame, and is no longer viewed as a menace.(2)

The Rebbe(3) explains that we each have an inner animal, known in chassidic parlance as the animal soul. Left untended, it can become “wild.” How can we bring it under control? There are a number of steps that a person must take to subdue his baser side. And, like the case of the unruly and destructive animal, chief among them is that he must transfer ownership—in this case, by bringing it under G‑d’s control and submitting himself to His will.

How does that work?

My friend, the addict, explained that the key to recovery was realizing he was powerless—G‑d is in control. Once he had relinquished control to a higher power, he was able to begin recovery.


1. Bava Kamma 40b.
2. Rabbi Yechiel Michel Epstein (1829–1908) and others posit that the new status is due to the assumption that the new owner may be a better guardian (Aruch Hashulchan, Choshen Mishpat 389:18). As understood by the Rebbe, Maimonides (1135–1204) and Rabbi Menachem Meiri (1249–1306) seem to say that it’s the animal that changes. Rashi and others offer alternative explanations (see Likkutei Sichot, vol. 36, pp. 102–106).
3. Likutei Sichot, ibid., pp. 106–108.